״התגייסתי, התחיילתי, והתחלתי טירונות. זה לא היה בלב שלם״

לפני עשור צה"ל יצא למבצע ״עופרת יצוקה״ ברצועת עזה, מבצע ראשון מבין מבצעים רבים שיבואו בשנים שבאו. באותם ימים הייתי עוד בבית-ספר יסודי, ואני זוכר, גם כילד, שהרגשתי צער על המבצע. בתור מי שזכר גם את מלחמת לבנון השנייה, מלחמת עיראק והאינתיפאדה, היה לי ברור שעימותים צבאיים משמעם הרוגים, אזעקות, והרס לשני הצדדים. אבל אני זוכר שגם הרגשתי חמלה כלפי הפלסטינים בעזה. דחוקים לפינה, עניים ונואשים, חסרי כל תקווה, מנושלים מרכושם, ובמצור כמעט מוחלט. הבנתי את מצבם, והרגשתי כעס על היחס של ישראל כלפיהם וכלפי הפלסטינים בגדה, שבונים התנחלויות על אדמותיהם. כמה שנים לאחר מכן, התחלתי להיות פעיל והצטרפתי לשלום עכשיו, בתקווה שאפשר לפעול למען עתיד טוב יותר.

בחלוף הזמן, הגיוס התקרב, והדילמות החלו לעלות. כמה חודשים בטרם התגייסתי, שקלתי לסרב. לא רציתי לשתף פעולה עם הממסד הצבאי והממשלה הימנית - למה שאשרת גופים שאני מתנגד למטרות שלהם? עבורי, גיוס לצבא זה לתת יד לרמיסת הזכויות של הפלסטינים, והשתתפות במלחמות פוליטיות חסרות תוכלת ומלאות הרג. אבל בכל זאת, הרגשתי שאני צריך להתגייס כי זו החובה של כל בני גילי, ובכל זאת, ישנן יחידות בצבא שלא פועלות ביו"ש. ואם כבר להתגייס, אז לפחות ליחידה הגנתית. עבורי, יחידה זו באה לידי ביטוי בדמות מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר. יחידה כזו שלא עוסקת בהרג, התקפה ומילוי פקודות מפוקפקות. אולם, בימים ההם לא הסתכלתי על התמונה המלאה.

התגייסתי, התחיילתי, והתחלתי טירונות. זה לא היה בלב שלם. הבעיות החלו כבר בשיעור מ"מ הראשון על רוח צה"ל. "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. יש כאן מישהו שלא מסכים עם זה?", שאלה המ"מ. לא יכולתי לעמוד בפני הצביעות והציניות שבשורות האלו. "כן המ"מ. מטרת צה"ל כיום היא גם לאבטח את השטחים הכבושים ביהודה ושומרון". תשובה זו התקבלה בשתיקה מצידה, והיא נתנה לחייל אחר לענות לי. "יש מאחזים ואזרחים ישראלים באיו'ש וצה'ל צריך להגן עליהם". אבל באיזו זכות ישראלים גרים שם, בעוד שהם בונים על אדמותיהם הפרטיות של הפלסטינים? לאחר אותו שיעור ניהלתי ויכוחים רבים עם אותו חייל, אבל בסופו של דבר הפכנו לחברים.

לאחר כמה חודשים של טירונות 03 וקורס, סיימתי את ההכשרה והתחלתי את השירות הסדיר בכיפת ברזל. השירות בכיפה כרוך בשמירות רבות. בשגרה של 17/4, ארבעה לילות בבית כל שלושה שבועות (במקרה הטוב), שומרים ברוטינה חוזרת של שמירה בת 3.5 שעות ולאחריה 7 שעות מנוחה (באופן תיאורטי, שכן החיילים חייבים להתייצב למסדר בוקר בשמונה גם אם שמרו באמצע הלילה).

בשמירות יש הרבה זמן לחשוב. כשיש לך כל כך הרבה זמן ללא ספרים, טלפון או כל הסחת דעת אחרת, יש לך אפשרות לתהות עם עצמך. כך לדוגמה, תהיתי לעצמי מה היא התועלת של כיפת ברזל, מערכת בשווי מיליארדי דולרים, שנועדה ליירט כל צינור ממולא חומר נפץ מאולתר, בעוד שממשלת ישראל לא עושה יותר מדי מאמצים דיפלומטים להפסקת ירי הרקטות מהרצועה. במקום לנסות לפתוח מו"מ וליישב את ההדורים עם הפלסטינים, ישראל משקיעה מיליארדים בניסיון לאטום את השמיים שלנו הרמטית. האם אנחנו עד כדי כך נמנעים משלום? והאם ייתכן שהשימוש המתמשך בכיפת ברזל הפך אותנו לשאננים והתרגלנו לבטחון המזוייף שהטכנולוגיה הצבאית מעניקה לנו? בהתחלה, בעת כהונתו כשר ביטחון, עמיר פרץ השקיע את תקציבי הבטחון בפיתוח כיפת ברזל בשביל למצוא פתרון חירום לרקטות בעוטף עזה. אבל מאז חלף יותר מעשור, ומפתרון זמני זה הפך לפתרון קבע. פרץ בעצמו אמר שזו נועד להיות זמני בלבד [1]. וכל עוד יש לממשלת ישראל רשת מגן מזויפת שכזו, היא לא תאלץ לחתור לפתרון דיפלומטי, פתרון דיפלומטי שיתן שקט אמיתי לאזרחי ישראל - גם את זה, אגב, אמר פרץ בעבר. ועם הזמן, התמונה התבהרה לי. כל עוד לממשלה יש את כיפת ברזל כביטוח, היא יכולה להתחמק משיחות שלום, ולהמשיך להתעלם מהסכסוך. וכל עוד אפשר להמשיך להתעלם מהפלסטינים, אפשר גם להתעלם מהבעיות ההומניטריות שברצועה ולהעלים עין מרמיסת הזכויות בגדה המערבית.

אבל כמובן, לא כך עובד מירוץ חימוש. כי אם אנחנו נביא כיפת ברזל לרקטות, ארגוני הטרור יחשבו על נשק חדש. בלוני תבערה ומנהרות - זו לא בעיה שכיפת ברזל תוכל לפתור. המציאות מוכיחה מחדש שהפתרון היחיד הוא שלום בין העמים. אבל כל עוד הממשלה רוצה, היא תמשיך להשקיע כספים בפתרונות זמניים ואבסורדים במקום לגשת למקור הבעיה ולפתורה. כך לדוגמה, הוצע בשלב מסוים להשתמש במטוסי קרב על מנת להדוף את העפיפוני תבערה באמצעות האוויר ממנועיהם.

וכך חלפו הימים, החמאס מאיים בירי וישראל ממהרת להתגונן. אלא שלא תמיד הדברים מתנהלים כך. בנובמבר 2017, הנשיא טראמפ הכריז כי בכוונתו להודיע בנאום חגיגי על העברת השגרירות מת"א לירושלים. ממשלת הימין בירכה על כך כמובן. האינטרסים ברורים לכולם: טראמפ גורף תמיכה נוספת מקולות האוונגליסטים (אותו זרם נוצרי שמאמין בביאת ישו לאחר הקמת ממלכת ישראל מחדש), וממשלת הימין מקבלת לגיטימציה נוספת לשליטתה במזרח ירושלים. באף צד אין אינטרס בטחוני אמיתי, אלא פוליטי נטו. מי ששילם את המחיר על כך, בין היתר, היו חיילי צה"ל שנאלצו להישאר בבסיסים ולתגבר את השמירות למען אינטרסים פוליטיים זרים. ארגוני הטרור ברצועה הכריזו כי הצהרת טראמפ הינה "הכרזת מלחמה", ומערכת הבטחון נערכה להתחממות בגזרה. כל זה לא פסח על כיפת ברזל, כמובן. יחידות כיפת ברזל נערכו לירי רקטות, וכאן יש לשאול שאלה. למען מי חיילי צה"ל פועלים? למען הגנת אזרחים תמימים מפני ארגוני טרור מחרחרי מלחמה, או שאולי בכלל למען אבטחת האינטרסים הפוליטיים של מנהיגים שבכלל לא בחרנו בהם? האם העברת השגרירות היא אינטרס בטחוני ישראלי שמצריך ומצדיק את סבלם של תושבי הדרום בעת שהם מסתגרים במקלטים ואת התשת חיילי החובה?

עבורי, התשובה הייתה ברורה. ידה של ממשלת ישראל על העליונה, והיא זו שמטילה מצור כלכלי על תושבי הרצועה ומפציצה את בתיהם. ממשלת ישראל היא זו שמשקיעה מיליארדים במערכות להגנת טילים בכדי לשמר את האינטרסים הפוליטיים שלה ושל מצביעים זרים עם אמונות קיצוניות. ובעוד שדרכי הפעולה של ארגוני הטרור הן לא לגיטימיות, אפשר להבין מדוע הפלסטינים מתדרדרים לכדי תמיכה בהן בסיטואציה כה נואשת.

ואני החלטתי. לא עוד אשרת ממשלה וצבא שלא מנסים להעניק בטחון אמיתי לאזרחיה, אלא רק ממלאים את שאיפותיהם הפוליטיות של מגזר מתנחלים מצומצם ואזרחים זרים. ועדת מצפון לא הייתה אופציה עבורי. ועדת המצפון ידועה לשמצה בהיותה מכשילה, ולחיילים כמו למלש"בים אין חופש מצפון אמיתי. לבסוף, נאלצתי להשתחרר מהצבא בדרכים אחרות.

אבל השגרה ממשיכה כהרגלה. חבריי בצבא ממשיכים לפרוס סוללות כיפת ברזל, גם כשאלו החלטות פוליטיות ולא בטחוניות, והמשבר ההומניטרי בעזה ממשיך ועוד ועוד פלסטינים נאלצים לפנות לפתרונות נואשים.